נישואין שניים עם ילדים 

אחוז גבוה מאוד מהנשואין מסתיים בגרושין. למרות זאת הצורך האנושי לקשר זוגי משיך להתקיים. לרבים מהזוגות הנישאים מחדש יש ילדים מהנישואין הראשונים, מצב אותו מכנה הספרות המקצועית "משפחה מורכבת", משפחה המורכבת מאחת או שתי משפחות שהתפרקו הורכבו מחדש ולפחות לאחד מבני הזוג יש ילד אחד או יותר.

הקמת משפחה מורכבת היא משימה מורכבת - נדיר שאיחוד כזה עובר בצורה חלקה ונינוחה. שינוי במבנה המשפחה דורש הרבה מאוד סבלנות, פתיחות, זמן הסתגלות, כדי ללמוד אחד על חייו של השני. בני הזוג והילדים מגיעים, לרוב, עם משקעים מיחסים קודמים, מגרושין כואבים ולאלה אורך זמן להגליד ולהרפא.

בעת שבני הוזג שמחים ונרגשים ליצור זוגיות חדשה ומשפחה גדולה ומאושרת, הילדים עלולים להיות פחות שמחים ונרגשים. הם עלולים לחוות חוסר בטחון לגבי השינויים ויעסקו בשאלה כיצד הקשר החדש ישפיע על יחסיהם עם ההורה הטבעי (הביולוגי). שאלה נוספת שתעלה כיצד יסתדרו עם אחים חורגים חדשים, שלעיתים אינם מכירים היטב. לכן, כדי לאפשר סיכוי טוב להצלחת משימת האיחוד, חשוב להתחיל לתכנן כיצד המשפחה תתפקד יחד, עוד בטרם בני הזוג נישאו או עוברים להתגורר יחד.

חשוב לקחת זמן ולבנות יסודות מוצקים בטרם מחליטים על נישואין או מגורים משותפים. זמן כזה נותן הזדמנות לכולם להסתגל לרעיון ולמצוא את המתכונת המתאימה. תפקיד הורה אחראי והגון הוא לשים את ילדיו בראש סדר העדיפויות, לתקשר באופן גלוי ופתוח עם הילדים, לענות על צרכי הבטחון שלהם ולאפשר להם זמן הסתגלות. ילדים המרגישים שמקשיבים להם ומאפשרים להם להביע את רגשותיהם והסתייגויותיהם, סביר להניח שיסתגלו בקלות רבה יותר למשפחה החדשה.

• 

לילדים קשה להכיל שינויים רבים מידי בבת אחת. מחקרים מוכיחים כי ככל שתהליך ההסתגלות איטי יותר, שיעור הצלחת הנישואין החדשים גבוה.


• 

אל תצפו להתאהב מיד בילדים של בן הזוג שלך. קח את הזמן להכיר אותם, לתת לאהבה להתפתח.


• 

על בני הזוג למצוא דרכים לחוות "חיים אמיתיים" יחד. יציאה לבילויים משותפים הם כיף גדול אבל לא משקפים מציאות של חיים יחד, בתוך השגרה. לכן, חשוב להפגיש כל הילדים יחד בבית, באיזור בו מתקיים במציאות החיים.


• 

על בני הזוג להסכים איזה סיגנון הורות יחלקו. מי אומר מה ולמי (לדוגמא: כל הורה מעיר לילד הביולוגי שלו שלו או שמותר גם לבן הזוג להעיר ובאיזה מקרים). כדי לצמצם חילוקי דעות, כעסים ואי הסכמות - חשוב לבצע התאמות לסגנון הורות מוסכם.


• 

אין לאפשר לאף אחד מהצדדים להציב אולטימטום או להפעיל סחטנות רגשית. הילדים או בן הזוג עשויים לשים אותך במצב בו מרגישים שצריך לבחור ביניהם. חשוב להזכיר להם שאתה רוצה את שניהם בחייך ואינך במצב בו אתה בוחר או מעדיף אחד על האחר.ילדים שגדלו משך שנים עם הורה אחד, מתקשים להתאים עצמם למשפחה רחבה יותר. בנוסף, לילדים להורים גרושים תהיה בדרך כלל פנטזיה או ציפיה שההורים יחזרו לחיות יחד, הקשר החדש של ההורה סותם את הגולל על אפשרות זו, הגורמים לאכזבה ותסכול.


• 

אינך יכול לאלץ אנשים לאהוב או לחבב אחד את השני, אבל אפשר לעמוד על כך שיתייחסו אחד אל השני בכבוד.


• 

צמצם ציפיות. גם אם תשקיע זמן, אנרגיה, משאבים, אהבה וחיבה - לא תמיד הילדים של בן הזוג יחזירו לך אהבה באופן מיידי. ראה את השקעתך כהשקעה לטווח ארוך, בתקווה שדברים יסתדרו בעתיד. תן לילד לקבוע את קצב ההתקרבות. ככל שילד צעיר יותר, כך קל לו יותר להסתגל למצב חדש. לילדים בגיל ההתבגרות קשר יותר להתמודד עם שינויים מהסוג הזה, גם משום שכל תקופת ההתבגרות מאופיינת בשינויים משמעותיים, כולל דמויות להזדהות, הגדרת גבולות עצמי, מסגרת התייחסות ועוד.

כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה של משפחה מורכבת, כדאי לחשוב למה הילדים זקוקים. גיל, מין ואישיות הם חשובים אך צריך לזכור כי לכל ילד יש צרכים ורצונות בסיסיים, כגון: בטחון בקשר עם ההורים, אהבה, מוערך ובעל ערך, הקשבה והתכווננות לצרכיהם, גבולות ברורים. ילדים, בכל הגילאים, החווים פרידה וגרושין במשפחה, מתקשים לסמוך על מערכת משפחתית חדשה, בעיקר משום שהרגישו בעבר שהאנשים עליהם סמכו (ההורים), אכזבו אותם. המחקרים מורים כי תהליך ההסתגלות של ילדים שונה, בהקשר של גיל הילד ומינו. אבל, הצרכי הבסיסיים לבטחון, אמון ואהבה - דומים. בהינתן מספיק זמן, סבלנות והקשבה, בסופו של דבר, רוב הילדים יתנו הזדמנות למשפחה החדשה.

התמודדות עם הבדלים בין המשפחות. מטבע הדברים יש שוני בין אדם לאדם, בין זוג לזוג ובין משפחה למשפחה. הרכבת שתי משפחות למשפחה אחת, מציף את השוני ועלול לגרום לתסכול לכל המעורבים. ההבדלים עשויים להיות בערכים, באמונות, בתפיסת ההורות, הרגלים, מטלות, סגנון חיים, משאבים כלכליים וכדומה. הסכמה בין בני הזוג לגבי גישות משותפות והאופן בה מתכוונים להתמודד עם סוגיות יומיומיות וגם עקרוניות, אמורות לצמצם את תחושת חוסר הגינות, פיצולים בין ההורים, הגנת ייתר של ההורים על ילדיהם וחוסר הסכמה בין בני הזוג.

כיצד מלכדים את המשפחה? אחד האתגרים ביצירת משפחה מלוכדת (ככל האפשר), הוא ביסוס אמון בין חברי המשפחה. הילדים עלולים להרגיש חוסר בטחון לגבי המשפחה החדשה ולהתנגד למאמצים להתקרב אליהם. חשוב ללמוד לא לקחת באופן אישי את חוסר העמדות השליליות שלהם וחוסר ההתלהבות. ילדים אינם יודעים כיצד זה לחלוק את ההורה שלהם עם בן זוג חדש, שלא לדבר על ילדים חדשים במשפחה. מדובר ברגשות מותאמים למצב. סבלנות היא מילת המפתח.

הסתגלות טובה יותר למצב החדש תהיה כאשר לשני ההורים הביולוגיים תהיה גישה לילד ואחד לשני. חוסר ודאות ודאגה לאחד מההורים הביולוגיים, לצד נאמנות כפולה שממילא קיימת, פוגמים בסיכויי ההסתגלות. לכן, חשוב ששני ההורים יהיו מעורבים ויתנהלו (למרות המשקעים) בשיתוף פעולה..

חלק בלתי נפרד וחשוב בבניית אמון הוא עניין הגבולות הברורים. זוגות צריכים לדון בתפקיד שכל הורה לוקח בגידול הילדים וכן בשינויים העומדים להתרחש בבית.

מספר עצות מעשיות בנושא:

• 

על ההורה החורג להיות יותר חבר, יועץ מאשר זה שדואג למשמעת. ההורה הביולוגי ישאר האחראי העיקרי על המשמעת של ילדו, עד אשר תתפתח מערכת ריגשית עם ההורה החורג. חשוב לחדד את ההבחנה כמה בן הזוג נכנס לתפקידים הוריים וטיפוליים בילדים שאינם שלו.


• 

שוחחו עם הילדים על הכללים המשפחתיים וצרו יחד רשימה של כללים אלה. נסו לראות ולהבין עם אילו דפוסים הגיעו מהבית האחר שלהם כדי לנסות להיות עקביים ולא לערוך מהפכות גדולות.


• 

יצירת שגרה משפחתית וטכסים משותפים, כמו ארוחות משותפות, ציון ימי הולדת וכו', עוזרת ליצירת אווירה משפחתית ותחושת שייכות.


• 

ילדים שלגביהם קיימים "הסדרי ראיה" ומגיעים לביקורים, חשוב לדאוג שיהיה עבורם ארון לדברים האישיים, מברשת שיניים, אוכל שהם אוהבים במיוחד וכו' - כל אותם דברים שיעניקו להם תחושת בית ולא תחושה שהם אורחים בבית.


• 

מצאו זמן לבלות לבד עם הילד הפרטי (הביולוגי). "זמן איכות" הוא זמן חשוב, ילדים צריכים זמן לבד עם הוריהם הביולוגיים.

שמירה על איכות הנישואין בפרק ב'. זוגות ללא ילדים בפרק ב' (זוגות מבוגרים יותר שהילדים יצאו מהבית), מקדישים את התקופה הראשונה להסתגלות הדדית, לביסוס הקשר ולבניית מערכת היחסים ביניהם ועם המשפחה המורחבת. לעומתם, זוגות בפרק ב' עם ילדים, עיקר האנרגיה מושקעת מיידית בצרכי הילדים והתאמתם למערכת, הרבה פחות בבניית היחסים הזוגיים.

אין ספק שיש להתמקד ולהשקיע משאבים כדי לעזור לילדים להתאים עצמם למערכת המשפחתית. אך לא פחות חשוב להתמקד בבניית קשר זוגי חזק, להקצות זמן לבילוי זוגי ולשמירת האינטימיות. קשר כזה יועיל לכולם, כולל הילדים. כאשר ילדים רואים אהבה, כבוד ותקשורת פתוחה בין בני הזוג, הם ירגישו בטוחים יותר ואף ילמדו לחקות קשרים אלה. חשוב שגם בני הזוג ישקיעו בקשר וימצאו זמן פרטי לעצמם. בנוסף, גישה אחידה כלפי הילדים, לא תאפשר לילדים לעשות פיצולים בין ההורים.

כאן המקום להזכיר מצב מורכב נוסף, זוגות שלאחד מהם אין ילדים ולשני יש ילד אחד לפחות. כמו לדוגמא: רווק/ה הנישאים לבן/בת זוג עם ילדים. מדובר בשני אנשים שאינם נמצאים באותו שלב התפתחותי, מבחינת המצב המשפחתי. ישנם הבדלים מהותיים מבחינת סדר עדיפויות, סדר יום, מחוייבויות, פנאי, משאבים כלכליים ועוד. בזוגיות כזו ישנם הבדלים רבים, עליהם צריך לגשר. מדובר במשימה הדורשת סבלנות, פתיחות ורצון כדי להבין וללמוד על ואת הצרכים השונים.

מתי לפנות לעזרה? אם למרות כל המאמצים, ישנו חוסר שביעות רצון ויש לכך השלכות רגשיות על חברי המשפחה. ייתכן ויהיה זה אחד הילדים המפנה כעסו על בן משפחה מסויים, הורה ביולוגי או חורג מעדיף ילד אחד על האחר, קשיים בתפקוד המשפחה ומריבות חוזרות ונישנות הם הסימנים שהגיע הזמן לפנות לעזרה מקצועית, בטרם מצב הדברים יהיה בלתי הפיך.

כמי שמטפלת במשפחות מורכבות, אני נוכחת כיצד זוגות המאחדים משפחות מתמודדים עם קונפליקט זוגי בין נאמנות לילדים לבין נאמנות כלפי בן הזוג וצרכיהם השונים. מחקרים מורים כי אחוז הגרושין בנישואין שניים גבוה מאחוז הגרושין בנישואין ראשונים, דבר הנובע לרוב בשל הקושי ביחסים עם הילדים של בני הזוג. ראיתי בני זוג המגיבים בכעס, זעם, פגיעות וכאב לנוכח התחושה שבן הזוג מעדיף את הילדיו על פני בן/בת הזוג, ישנה קנאה ותחרות על משאבים של רגש, תשומת לב, זמן, כסף וכו'. ראיתי גם ילדים צעירים ומבוגרים המגיבים באותו אופן כלפי בן הזוג של ההורה.

לכן, חשוב להעזר במטפל העוסק בתחום, בדרכת הורים, בקבוצת תמיכה כדי ללמוד מנסיונם של אחרים, או כל מסגרת אחרת אשר תעזור בגיבוש יחסי משפחה בין הילדים לבין ההורים ובין ההורים עצמם.